פסק-דין בתיק ע"א 14149-05-11

השופט, ד"ר קובי ורדי

1.         לפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית משפט השלום בתל-אביב (כבוד השופטת, נורית רביב) מיום 21.3.11 (ת"א 31592-08) אשר קיבל באופן חלקי את תביעתו של מר אריה שוורץ (להלן: "המערער") כנגד עו"ד קמר (להלן: "המשיב"), וחייב את המשיב בהחזרת ההוצאות המשפטיות ושכר הטרחה ששילם לו המערער.

הרקע והמחלוקת בין הצדדים

2.         המשיב הינו עורך-דין שערך את צוואתו של מר משה פינגר ז"ל (להלן: "המנוח"). המערער הוא בן אחות של אשת המנוח, הוא שדאג לצרכיו של המנוח בשנותיו האחרונות והוא זה שהפנה את המנוח אל המשיב לצורך עריכת הצוואה מיום 6.9.98 (להלן: "הצוואה").    

בצוואתו הוריש המנוח את רכושו למערער ולבני משפחה נוספים - שלושת ילדיה של בת אחותו (להלן: "המוטבים האחרים"), כאשר בין המערער לבין המוטבים האחרים התגלעה מחלוקת באשר לפרשנות הצוואה, וליתר דיוק פרשנותו של סעיף 3 לצוואה, שזו לשונו:        

"את כל הכספים במזומנים שיהיו בחשבונות הבנק שלי בעת פטירתי, לאחר תשלום הוצאות קבורתי ופרעון כל חובותי הנני מצווה לילדיהם של גב' גילה ופרופ' אפרים (אפי) יער, בחלקים שווים..."

מצד אחד, טען המערער כי פרשנות הסעיף הינה שהמוטבים האחרים זכאים אך ורק לכספים הניתנים למשיכה מיידית מחשבונות העובר ושב של המנוח, ומצד שני טענו המוטבים האחרים כי הכוונה היא לכל הכספים מכל מין וסוג שהוא של המנוח בחשבונות הבנקים, כולל ניירות ערך.

בית המשפט לענייני משפחה ( כבוד השופט שוחט), נדרש להכריע במחלוקת הפרשנית הנ"ל וקבע כי הוא מקבל את הפרשנות האחרונה לה טענו המוטבים האחרים, וזאת בהתבסס על הראיות והעדויות שנשמעו לפניו, כאשר בית המשפט לענייני משפחה, נדרש בפסק דינו לעדותו של המשיב, שהעיד מטעם המערער, וקבע כי אין הוא מקבל את עדותו באשר לכוונתו של המנוח בעת עריכת הצוואה להוריש למוטבים האחרים אך  ורק את הכספים המזומנים בחשבונות העובר ושב ( תמ"ש 32240/02, מוצג 4 למוצגי המשיב) (להלן: "פסה"ד של בימ"ש לענייני משפחה").

פסק-דין זה של בית משפט לענייני משפחה, הפך לחלוט לאחר שערעור לבית המשפט המחוזי ובקשת ערעור לבית המשפט העליון שהגיש המערער נדחו ( מוצגים 5,6 בתיק המוצגים מטעם המשיב).

יצויין, כי לאחר פטירתו של המנוח משך המערער מחשבונותיו של המנוח את כל הכספים, ומשכך המוטבים האחרים הגישו כנגד המערער תביעה כספית להשבת כל הכספים הנ"ל ( תמ"ש 32241/02) (להלן: "התביעה הכספית"), וזאת לאור פסה"ד הנ"ל של בית המשפט לענייני משפחה. 

בעקבות פסה"ד של בימ"ש לענייני משפחה, זכה המערער רק בדירת המנוח ותכולתה, אך לא בכספים הרבים שהיו בחשבונות הבנק של המנוח, שלטענת המערער סכומם של אלה עולה פי 4 משווי הדירה שירש.

לאור האמור, הגיש המערער תביעה כנגד המשיב בבית משפט קמא בה עתר לקבלת סעד הצהרתי לפיו על המשיב לשפותו בגין כל סכום שהוא יחוייב בו במסגרת התביעה הכספית. כן תבע המערער לחייב את המשיב בתשלום הוצאותיו המשפטיות במסגרת ההליכים בבית המשפט לענייני משפחה ופיצוי בגין עוגמת נפש, שכן לטענת המערער רשלנותו של המשיב בניסוח הצוואה היא שגרמה לניהול ההליך בבית המשפט לענייני משפחה ולהוצאות הכרוכות בכך, וכן לשלילת זכותו בכספים הרבים שהיו בחשבונות הבנק של המנוח.

בנוסף, הגיש המערער תביעה לפיצול סעדים במידה ובקשתו למתן צו הצהרתי תדחה.

מנגד, טען המשיב להגנתו, בין היתר, כי משקבע בית משפט לענייני משפחה כי סעיף 3 לצוואה משקף את רצונו של המנוח הרי שהוא לא התרשל בניסוח הצוואה. כן טען המשיב, כי למערער לא נגרם כל נזק הואיל ועל-פי פסק דינו של ביהמ"ש לענייני משפחה המנוח לא התכוון להוריש למערער את הכספים שבחשבונותיו אלא רק את הדירה.

פסק דינו של בית משפט קמא

3.         תחילה, קבע בית משפט קמא כי הוא דוחה את תביעתו של המערער למתן סעד הצהרתי לשיפויו על-ידי המשיב במידה ויחוייב במסגרת התביעה הכספית שהוגשה על-ידי המוטבים האחרים. בית משפט קמא נימק קביעתו זו בכך שעילת התביעה של המערער אינה עילה חוזית עצמאית ואינה משחררת את המערער מהוכחת עוולת הרשלנות. בהתאם לכך, קבע בית משפט קמא כי המערער לא הוכיח את עוולת הרשלנות, שכן משקבע בית המשפט לענייני משפחה שהמנוח כלל לא התכוון לזכות את המערער בכספים שבחשבונותיו, הרי שלמעשה לא נגרם למערער נזק כלשהו, ואף אין קשר סיבתי בין הרשלנות המיוחסת למשיב לבין הנזק הנטען.

עוד קבע בית משפט קמא כי דין תביעתו של המערער למתן סעד הצהרתי להידחות, שכן קבלת תביעתו של המערער למתן סעד הצהרתי, משמעה למעשה הצהרה כי פסק הדין החלוט של בית המשפט לענייני משפחה לעניין כוונתו של המנוח בצוואתו, הינו פסק דין שגוי, משום שהמנוח כן התכוון להנחיל למערער את כל כספו, ורק בשל כשל ניסוחי של המשיב, הגיע בית המשפט לענייני משפחה למסקנה הפוכה.

בהמשך פסק דינו, דן בית משפט קמא בבקשה לפיצול סעדים שהגיש המערער, וקבע כי דין הבקשה להידחות הן מהטעם שהבקשה לפיצול סעדים הוגשה על-ידי המערער בשלב מאוחר לאחר שכבר הוגשו סיכומי תשובה, והן מהטעם שנסיבות המקרה שונות מהנסיבות שנדונו בע"א 5233/08 רייניץ נ' מכבי שירותי בריאות (לא פורסם, 9.2.10) (להלן: "פס"ד רייניץ") ששם לא היה ספק בכך שהוכח מחדל רשלני שעלול לגרום נזק בעתיד.